שני תלמידי חכמים לומדים בחברותא. שואל אחד את חברו מה היית עושה אילו
גילית שאינך יהודי. עונה לו: הייתי מיד הולך ומתגייר. אומר הראשון: אני הייתי רץ
להקריב קרבן בבמה, ורק לאחר מכן מתגייר. (שמעתי מהרב
ישראל אריאל)
מאז שנברא העולם ועד שחרב הבית הראשון לא היה זמן ללא קרבנות. החל
מאדם הראשון, קין והבל, נח, אברהם יצחק ויעקב, ואחרי כן במשכן ובמקדש. עיקר עבודת
ה' היא הקרבן. שבעים שנים היתה הפסקה בגלות בבל, והעבודה חזרה עם בנין בית שני. בחורבנו
נפסקה עבודת הקרבנות, ונראה שעם הזמן התרגלו למצב.
האם אנחנו באמת כמהים להקריב קרבן? האם זה חסר לנו?
יהודי מקדומים שדיברתי אתו על העליה להר הבית, אמר לי שהוא מסכים לגבי
חשיבות העליה להר ורק כך נקרב את הבנין. אך לדעתו, בבית השלישי לא יהיו קרבנות. כך
אמר לו ליבו.
ומה אנחנו חושבים? האם אנחנו מרגישים אחרת? האם יש לנו איזה חסך
בעבודת ה' שהקרבנות יכולים למלאו?
מאחר ואחד מעיקרי תורתנו הוא שזאת התורה לא תהא מוחלפת, ומאחר ואנו
רואים שכל אבותינו ביססו את עבודת ה' שלהם על הקרבן, חובה עלינו לברר את עניינה של
עבודה זו. ויותר מכך, נראה שעיקר תשובתנו לה', בכל המצוות השונות, צריכה להיות בקרבה
לה' באמצעות הקרבנות, ובינתיים עד שתשוב העבודה באמצעות הרעיון שבעבודת ה' שבקרבן,
שהרי תפילות כנגד תמידים תקנום.
מתוך תפיסה זו החלטתי לעשות בירור, שעדיין אני בעיצומו. מובן שהבירור הוא
לא רק לימודי, אלא עבודת נפש. כל פסקה מהדברים הבאים היתה ועודנה אצלי שלב בעבודת
הנפש, ולא רק חידושים תורניים. מטרתי היא לעורר את הבירור בעצמנו פנימה על עבודת
ה' שבקרבן.
הקרבן הגדול בהיסטוריה האנושית, אשר היה במקום המקודש ביותר, הוא
עקידת יצחק. אב המקריב את בנו. ובנוסף, אב המקריב את כל האידיאלים שלשמם חי.
אידיאלים של קידוש שם שמים, אותם היה עתיד למלא יצחק וזרעו אחריו. על כולם מוותר
אברהם, ומעלה אותם למזבח. זהו הקרבן הגדול ביותר שיכול להיות - אדם המקריב את
עצמו.
מאידך, התורה מעמידה את עבודת המולך כדבר החמור ביותר שיכול להיעשות.
ה' לא משאיר לנו את הטיפול באותו חוטא – "ואני אתן את פני באיש ההוא".
בתוך אידיאל גדול של הקרבת הבן יש דבר חמור ביותר, שאין התורה יכולה להשלים עם
קיומו – רציחה. אברהם נצטווה, והיה מוכן לכל וכוונתו שלימה, אך מן השמים מנעוהו.
קרבן מן החי או מן הצומח הוא מעין עקידת יצחק. מעין הקרבן שאליו
התכוון אברהם אבינו.
התורה צוותה להקריב דווקא מן הבהמה, אלו החיות המבויתות, אשר רגילים
לגדלם בבית והן יוצרות קשר עם האדם והוא יוצר קשר עמהן. זו הסיבה שאין קרבן דגים,
וגם מן העוף מקריבים רק את היונה שהיא מבויתת.
כדי לברר יותר טוב את העניין, החלטתי ללמוד הלכות שחיטה באופן מעשי.
גיליתי שיש לי, כמו לרוב האנשים מניעה לשחוט בהמה או עוף. דומה הדבר לקושי לראות ייסורים
של אדם. לאחר התבוננות, הבנתי שאני עושה "השלכה", כלומר שאת הפחד שיש לי
לגבי עצמי אני משליך על סביבתי. כאשר רואה אני שחיטת בהמה, אני מדמיין, לרוב בתת
מודע, כאילו אני שם במקומו. וזה מפחיד, ומרתיע מאוד. זה מעורר רגשות שקשה מאוד לשאת
אותם.
לאחר עבודה ותיקון, הגעתי למצב שבו אני יכול לשחוט בהמה או עוף. אבל
עדיין, בכל פעם שאני עושה זאת, התרגשות אוחזת בי. הרגשה הקרובה קצת למסירות נפש.
בתורה, הלכות שחיטה קשורות בהקרבת הקרבנות. מפרשת ראה אנו רואים
שבמדבר היה אסור לאכול בשר כלל אלא רק בקרבן, ובכניסה לארץ הותרה שחיטה בגבולים, "כי
ירחק ממך המקום" (נחלקו ר"ע ור"י בהבנת העניין ואכ"מ). כלומר מאז
מתן תורה אכילת בשר במהותה היא בשביל קרבן. ואכן בראשית ימי עולם נאסרה אכילת בשר,
אע"פ שהיה עולה על המזבח לה'. מובן אם כן שאיסור אכילת בשר לא היה מתוך צער
בעלי חיים או איזו סיבה בריאותית, אלא מתוך הבנה, שהיא גם מאוד אינטואיטיבית
וטבעית, שדבר חי אינו אוכל! לא יתכן לפגוע בחיים ובנפש בשביל שיהיה לי מה לאכול
(אלא אם כן אמות ברעב). אכילת בשר יכולה להיעשות רק מתוך תחושה עילאית של קרבת
אלוקים, ועליונות האדם על שאר הבריאה.
דוגמא לתחושה זו מצאתי בביתי. אנו מגדלים בבית תוכים, וכחלק מלימוד
סימני העופות הטהורות, רציתי לשחוט סוגי עופות שונים כדי לראות את סימניהם. למרות
ששחטתי תרנגולות רבות, לא הצלחתי להעלות בדעתי לשחוט (או להרוג) את התוכי שבביתי.
התוכי הזה, שאנחנו משקיעים מעט זמן בגידולו, הפך לחלק מביתנו. נוצרה לנו תחושת
קרבה אליו. אני מאמין שכל מי שגידל פעם בעל חיים בביתו הרגיש כך כלפיו, ובמיוחד
כאשר מדובר בבע"ח מפותח יותר (כמו כלב או חתול) שיש לקשר איתו ביטוי משמעותי.
זוהי התחושה כאשר אדם מקריב כבש. הבעלים דאגו לו למאכל ולמשקה, וגם שתו
חלבו ולבשו את צמרו. האם נוכל להעלות על הדעת לשחוט אותו?
התחושה הזו של נטילת נפש, היא התחושה שעלינו להרגיש בזמן הקרבת הקרבן.
כאילו עלינו בעצמנו על המזבח.
זכינו בדורנו להיות עדיני נפש, שהמציאות של מסירות נפש על קד"ה
רחוקה מאיתנו. כמעט ולא מצאנו בדורות האחרונים מי שהיה צריך לבחור האם למות
או לעבוד את ה'. עליה על המוקד על לימוד תורה, סירוב להתנצר וכד' היו בעיקר בימי
הביניים או בימי האינקוויזיציה. גם בזמן השואה המגמה היתה כל עוד אפשר לבחור בחיים
על קד"ה, ולא למוות.
בימינו הבשר מגיע כמו לחם, ארוז בקופסה, ואין לנו קשר אל הבהמה. רבים
שראו שחיטה בעיניהם, נמנעים מלאכול בשר. הייתכן כדבר הזה? האם זה לא עוות? האם
בהמה היא לחם?
הרי הבהמה היא דבר חי! ואם איננו יכולים להגיע להרגשה שאנחנו מעל
הבהמה וחיינו גדולים מחייה, כיצד נתנה לנו הרשות לאכלה? האם רשאים אנחנו להדחיק את
רגשותינו?
בהקרבת קרבן, אנחנו לוקחים דבר חי מהבריאה, שבגידולנו אותו הפך לחלק
מעצמותנו. חי אשר אנו רודים בו ונמצאים מעליו בגדולת חיינו. את נפשו אנו נוטלים
לקדש שם שמים. כי על המזבח ראויים היינו אנחנו להיות, מתוך רצון לדבקות באלוקים.
אך מכיוון שחפץ חיים הוא, ציוונו להביא לו חיים נמוכים מאיתנו. בכך אנחנו מבטאים
את רצונה העמוק של נפשנו לעזוב את הגוף ולהדבק באל חי.
הסיפור שבו פתחנו מבטא רגש טבעי זה, שעליו צריכים אנחנו לבסס את עבודת
ה', ואת הכמיהה לבורא.
יהי רצון שנתפלל באמת – 'והשב את העבודה לדביר ביתך'
